בשבת הלכנו לסרט. כולנו. כולם כבר גדולים ומזמן כבר לא הולכים יחד לסרטים אבל זו היתה חוויה כייפית לחזור ולעשות דברים יחד... בכל אופן רוצה לדבר גם על הסרט שראינו- "הקול בראש" מבית היוצר של דיסני. סרט גאוני. אין לי מילה אחרת לתאר את מה שראיתי. ששמעתי. שהרגשתי. סרט מצויר אתם יודעים, אנימציה אבל פשוט חכם, אינטליגנטי, רגיש. סרט ממש לא (רק) לילדים. סרט שממחיש ויזואלית מה זה רגשות, דפוסים, אמונות, זיכרונות ותת מודע. איזה יופי של המחשה לתחושות של פחד, גועל, כעס, עצב וכמובן שמחה. ומעל הכל איזה כוח והשפעה יש לזיכרונות שלנו, כיצד אירועים מסוימים מתקבעים במוחנו כאירועי ליבה משמעותיים בחיינו, אירועים מכוננים שהיו חיוביים ומשמחים שיעצימו אותנו ואחרים שנתפסו בעיננו כשלילים, מתסכלים ועצובים יתקעו אותנו ויחלישו אותנו.
היום אני רוצה לספר על אירוע כזה בחיי. אירוע- ליבה כמו שהשתמשו בו רבות בסרט. מכונן.
מתמטיקה אף פעם לא היה ה-מקצוע המועדף עליי בבית הספר. אפילו לא כשקראו לו חשבון... אבל הוא היה שם בין כל השאר ו"זרמתי איתו " כמו שאומרים.
נכנסתי לתיכון .כיתה ט', אתגרים חדשים, מקצועות חדשים, מורים חדשים.
וביניהן ה- אתגר- מורה לאלגברה וטריגונומטריה. והיא בהחלט היתה אתגר.
אשה מבוגרת, קטנטונת, קשה, קפוצת פנים, היא לא הכירה את שם הפועל "לחייך" ובטח לא את ההטיות שלו. היתה נכנסת לכיתה במבט קפוא ומזרה אימה, סוודר דק מונח על כתפיה (בכל עונות השנה ומזגן לא היה מכשיר שהכירו פעם בבתי הספר...) וערימה של ספרים תחת זרועה .
היא היתה המורה. המורה ליושבות הספסלים הראשונים בכיתה. לא שלי ועוד כמה. לא היינו מספיק מהירי מחשבה ותפיסה .שאלות, היו שאלות רטוריות (המורה ,נכון ש.....) ,שאלות של הבנה (המורה...לא הבנתי...איך...) היו מחוץ לתחום.
אז היא דיברה אליהם. בלבד.
ויום אחד. יום אחד היא קראה לי ללוח.
אני זוכרת את הרגע הזה, אני רואה אותו מולי עכשיו. אני בת 50 היום, מבינים ?
"רותי איזאק",המורה קוראת בשמי. אני קמה ,מזדקפת (לא!!!!!)
"גשי אל הלוח ופתרי את המשוואה!" היא מצווה
אני צועדת לאט, בסך, בין טורי הכיתה, הנשימה שלי כבדה, אני מזיעה, אין לי מושג איך לפתור את הדבר הזה!!!
אני עומדת ופניי אל הלוח, מולי שורה של ספרות עם + - : X, אתם יודעים, משוואה ואני מנסה, באמת, אבל אני משותקת. אני מרגישה את העיניים שלה ועוד 40 זוגות נעוצות בגבי. אני מתאמצת, ולבסוף אחרי 10 דקות נצחיות, אני רושמת משהו. אני מסתובבת, מביטה בה. היא מסירה את משקפיה ואומרת "אייפס (היה לה מבטא מזרח אירופאי כבד), זה אייפס ואת אייפס .שבי במקום!" (אייפס=אפס 0 למי שלא בדיוק הבין)
הדמעות כבר מבצבצות בזווית העין. אני מתאפקת. אני לא אתן לה את העונג לראות אותי בוכה. אני מתיישבת. סוף זיכרון.
בסוף אותה שנה, אני מודיעה להוריי שאני לבית הספר הזה לא חוזרת. החוויה הזו בהחלט צרבה את נשמתי והייתה המנוע לעזיבה עם עוד כמה אירועים דומים שנלוו. באותו קיץ אני עוברת חוויה טובה של מורה פרטית מדהימה ומעצימה ולאחריה מורה חדשה בבית הספר החדש- מורה שהחזירה לי את הביטחון בעצמי וביכולות שלי. היא היתה אולי מורה למתמטיקה אבל יותר מכך מורה להבנה, הקשבה ולהכלה. ולה אני חבה את הציון הסופי שלי בבגרות במתמטיקה (8 :) ) ...וחווית צמיחה.
אז התובנה הקטנה היום- היא
א) רוצו לראות את הסרט! עם בן הזוג, עם הילדים (בכל גיל) ,עם הנכדים
ו-ב) השאירו וצרבו זיכרונות חיוביים ומעצימים בקרב אהוביכם.
עד לפעם הבאה – זכרו "הקול בראש, אבל לא רק.."
