אחד הדברים המשמעותיים ביותר בעבודה שלי הוא לשנות לאדם שיושב מולי את הפרספקטיבה. אז איך אני עושה את זה? בדרך אולי קצת מפתיעה... אני פשוט מבקשת ממנו להחליף איתי את מקום הישיבה...
נשמע פשוט נכון?! אז זהו שאין לכם מושג כמה פעולה שלכאורה נראית פשוטה יכולה להיות קשה ומאתגרת. אנחנו יצורים של הרגלים והתניות ואוטומטים... ובמיוחד קשה לאלו שיש להם במרכז הגוף כפתור גדול עליו כתוב "שליטה ובקרה". אז... אז מתחיל האימון.
גם אני בחיי האישיים מתרגלת לשנות פרספקטיבה. נכון זה לא קל ואף פעם לא נהיה (ואנחנו גם לא באמת רוצים) להיות "בנעליו של האחר", אבל הפרספקטיבה מאפשרת עצירה מאוטומט. התמהמהות. הרהור. היא מאפשרת להניח סימן שאלה במקום סימן קריאה.
חישבו על צילומי פורטרט שלכם. בכמה מהם מזווית מסוימת אתם נראים במיטבכם וכמה מהם אתם רוצים להעלים מעל פני האדמה?! והרי אתם בדיוק אותו אדם... הכל תלוי בזווית הצילום, בתאורה, בפילטרים של המצלמה, במקצועיות של הצלם ואני בטוחה שבעוד המון גורמים שאני לא ממש מבינה בהם. אז, בפעם הבאה שקורה אירוע שמקפיץ אתכם, (פוגע/ מכעיס/ "מוציא אתכם מדעתכם"), חישבו איך הוא היה נראה מנקודת מבטו של האחר, או איך הוא היה נראה במרחק של חודש מהיום, שנה...10 שנים. האם עדיין היתה לאירוע משמעות כמו שיש לו כרגע בחייכם?!
