לאחרונה, התקשר אליי יזם, איתו אני עובדת כבר מספר חודשים.
הוא נשמע נסער ונרגש.
"מה קורה?" שאלתי
"מגיע לי מזל טוב!" ענה "הצלחתי!! יש אקזיט!!"
"וואו" עניתי, ביודעי שזו פסגת המאווים של כל יזם.
"זה היה די מהיר, לא?! וגם מאוד חשאי, אני לא זוכרת שדיברנו על משהו קונקרטי.."
"אשתי ילדה הבוקר בן" ענה ושמעתי את העליצות בקולו... אכן האקזיט המושלם....
אז איך זה שתינוק שנולד נחשב בעיני רבים כאקזיט המושלם שלהם?
נדמה לי כי הוא משקף, ממש כמו סטארט–אפ תוצאה של אהבה, מסירות אכפתיות וחיבור בין אנשים שקשרו את גורלם יחד.
הרך הנולד עדיין לא עשה דבר "משמעותי", לא חייך, לא זחל, לא צעד, לא הוציא מילה ראשונה, לא כתב את האות הראשונה, לא הוציא ציונים מעולים בבגרות, לא קיבל חניך מצטיין בקורס, לא סיים תואר... הוא פשוט שם ואנחנו אוהבים אותו ומקבלים אותנו מעצם היותו שלנו.
וזה מזכיר לי את חתונת ביתי הבכורה ממש לפני כמה ימים. תחושת הגאווה, השמחה והאושר שאפפו אותי באותו יום דומים ליום שבו ילדתי אותה. הרגשתי הצלחה וגאווה. על מה? על עצם היותה נוכחת בחיי.
כשחשבתי על התחושות האלה שלי, אחרי ששככו קצת האדוות, נזכרתי בשיחות שלי עם יזמים שאני מאמנת ובסדנאות שאני מעבירה.
השאלות שעולות שם- מה זו הצלחה בעיניך? איך אתה מגדיר אותה? מה התחושות שאתה חש כשאתה נכשל?
התשובות? דומות, הניואנסים שונים. כולם מדברים בעיקר על דבר אחד-
על ה ת ו צ א ו ת ...
כאשר אנו קושרים הצלחה רק לתוצאות של הפעולות שלנו ("גייסנו/לא גייסנו/כמה גייסנו", "מכרנו/לא מכרנו/בכמה מכרנו"), אנחנו הופכים להיות עבדים של התוצאות שלנו. עצם המהות שלנו שווה במשוואה לתוצאות שלנו. כך אנחנו מודדים את עצמנו (ואת הסובבים אותנו) וכך אנחנו גם תוקעים לעצמנו גול עצמי.
אם קבלנו תוצאה רצויה- אנחנו על גג העולם
אם קבלנו תוצאה (תמיד יש תוצאה) בלתי רצויה- אנחנו בתחתית.
בתהליכים אישיים וקבוצתיים בהם אני מלווה יזמים, אני מאירה נקודות מבט חדשות ובודקת עם היזם מדדים נוספים לבחינת המושג שנקרא "הצלחה" בהקשר האישי וכמובן בהקשר של הצלחת הסטארט-אפ שלו, או אם תרצו של "התינוק שלו". אלו מאפשרים מבט חדש, אפקטיביות, אורך נשימה ויכולת ריצה למרחקים ארוכים.
