"אני מבולבלת.
רוצה ולא רוצה.
פוחדת לרגע ואמיצה מיד אחרי.
רואה ברור ואז הכל הופך למטושטש.
אופטימית ללא תקנה ושעה אחרי פסימית נוראית.
תגידי, נראה לך שאת יכולה לעזור לי?"
כן , זו היתה פתיחה של שיחת טלפון שהגיעה ממ. בת 33, עובדת באחת מחברות ההיטק, מהנדסת בהכשרתה ,רווקה, שקיבלה הצעה לעשות רילוקשיין לאחת ממדינות אירופה.
בפגישה,היא יושבת מולי, אני מרגישה את המתח שלה, המעיל עדיין עליה,לא נינוחה, ממתינה.
"אז באתי לפה כי אני צריכה לעשות סדר ולקבל החלטה. בשבוע הבא אני צריכה לתת תשובה ואני ממש ממש לא יודעת מה לעשות, אין לי זמן, אני צריכה להחליט במהירות, שמעתי עלייך שאת טובה אז באתי".
אנחנו מתחילות לשוחח ואני מזהה התנגדות. עצומה. חצי שעה לתוך הפגישה ואני קולטת שפישלתי.
לא עשיתי איתה את שיחת הפתיחה כמו שצריך. נתתי למתח שלה להשתלט עליי. הפכתי מתוחה גם אני.
השופט הפנימי שלי נעמד על כס המשפט (עם הפאה, הגלימה והפטיש הידוע, כן כל הסט) ודפק לי בראש:
"זה מה שקורה כשאת לא מובילה,אלא מובלת, נתת לה להכניס אותך לכאוס שלה, היא מצפה ממך לתוצאות, תוכיחי שאת טובה!!!"
אני נושמת עמוקות. מביטה בה ואומרת:
"אני מתנצלת, יש חלק מאוד חשוב שלא עשיתי איתך בתחילת הפגישה, אז בואי נתחיל שוב. אולי תורידי את המעיל , להדליק לך חימום בחדר?"
היא מחייכת, מסירה את המעיל, נשענת לאחור.
"אז מה היה חסר בהתחלה?" היא שואלת
"לתאר לך את התפקיד שלי כאן בחדר ולבקש ממך להסכים"
"אוקייייי"
"בתהליך אימון,המטרה שלי כמאמנת שלך, להעצים אותך ולהביא אותך אל המקום אליו את רוצה להגיע. במהלך הדרך הזו אנחנו נדבר ,אולי ניגע במקומות כואבים יותר או פחות, אני אציע לך אופציות שלעיתים אולי לא יראו לך,אולי אפילו יכעיסו אותך או יראו לך מוזרות, אבל אני אציע מתוך מטרה להרחיב לך את רשת היריעה. המטרה שלי היא תמיד להעצים אותך ולעזור לך להגיע לאן שאת רוצה.
בתמורה- אני אבקש ממך התמסרות ,כנות והסכמה"
"הסכמה?" "כן, הסכמה להיות מוכנה כאן בפגישות שלנו לוותר על כמה דברים...":
"לוותר?"
"כן.
דבר ראשון להיות מוכנה לוותר על 'הצדקנות', כלומר על הצורך האנושי להיות כל הזמן צודקת.
דבר שני להיות מוכנה לוותר על משפטים כמו: 'כזו אני', 'זו האמת שלי', 'זה הדנ"א שלי' וכיוצא באלו
והדבר האחרון- להיות מוכנה לראות את מה שאת לא רואה ואני רואה."
"וואו! חתיכת הקדמה" היא אומרת
"נכון. הקדמה חשובה. האם את מסכימה להיות בהתמסרות, בכנות ובהסכמה? האם את מוכנה לבטוח בי?"
היא לוקחת נשימה. מביטה בי. אני בה.
זה רגע מיוחד, חלקיקי שניות. 'האם תבטח בי?'
"אני מסכימה ובוטחת" היא אומרת.
"האם יש משהו שתרצי לבקש ממני?" אני שואלת
"האמת, אני חושבת שהשיחה הזו עונה לי על הרבה שאלות"
"תודה על האמון שלך, אני חושבת שאנחנו מוכנות לצאת לדרך יחד"
אז מה אפשר ללמוד מהדיאלוג הזה על החיים בכלל ולא רק בהקשר האימוני?
1) אם אתם רוצים להשיג משהו –תובילו, אל תתנו לאחרים להוביל אתכם.
2) אם הצד השני בכאוס- שדרו בהירות, שקט,רוגע.
3) אם אתם מגלים התנגדות במהלך השיחה ,כנראה שלא הכנתם את הקרקע נכון. אל תכנסו למתקפה או מגננה, פשוט עיצרו וחיזרו אל נקודת ההתחלה. אתם עשויים לגלות שזה יחסוך לכם עוגמת נפש והוצאת אנרגיה לשווא.
Kommentare