"Every renaissance comes to the world with a cry, the cry of the human spirit to be free.
Anne Sullivan
ובתרגום חופשי שלי:" כל רנסנס (תחיה, חזרה למקור החיים) מגיע לעולם עם זעקה. זעקתה של הרוח האנושית לצאת לחופשי"
מי היתה אן סאליבן?
אן סאליבן (1936-1866) - היתה המורה, האומנת, החונכת ובת הלוויה במשך 49 (!!) שנים של הלן קלר, סופרת ופעילה אמריקאית עיוורת וחרשת-אילמת
מי היתה האישה שעמדה "מאחורי האישה"?
מי היתה האישה שעמדה מאחורי, לפני ולצידי הלן קלר, האישה הגדולה עליה כולנו שמענו, זוכת מדליית החירות, אישה שחייה היוו השראה למיליונים ?
אן נולדה במסצ'וסטס לזוג הורים מהגרים מאירלנד. כשהיתה בת שמונה תקף אותה נגיף עינים אלים והיא חלתה בגרענת. מכיון שלמשפחה לא היו כל אמצעים כלכליים, מצבה החמיר עד שהגיע כמעט למצב של עיוורון מוחלט.
אמה נפטרה זמן קצר לאחר מכן ואביה נטש אותה ואת אחיה הצעיר שנתיים אחר כך מפחד שלא יוכל לכלכל אותם. שניהם הועברו לבית מחסה ושלושה חודשים לאחר מכן אחיה נופל למשכב ונפטר מיד אחר כך.
אן, בודדה בעולם, נשארת באותו בית מחסה עוד 4 שנים, שם גם מאפשרים לה לעבור כמה ניתוחי עיניים, שלא זוכים להצלחה.
מכיון שהיתה כמעט עיוורת, לא למדה לקרוא, לכתוב או לתפור והעיסוק היחיד שממנו יכלה להתפרנס באותה תקופה היה - עוזרת בית.
לימים, מגיעה לאוזניה הידיעה כי קיים בי"ס לעיוורים בבוסטון והיא עושה מאמצים אדירים בכדי להתקבל אליו. שם היא מתאקלמת חברתית (לאחר קשיים רבים, היא באה ללא "כללי הנימוס" שחייבו עלמות צעירות באותה תקופה), לומדת את שפת הסימנים ומסיימת בגיל 21 את שנות לימודיה כמצטיינת המחזור .
במקביל, אביה של הלן קלר בת ה-6 פונה למנהל ביה"ס לעיוורים בחיפוש אחר מורה/ אומנת/ חונכת לביתו העיוורת, חירשת - אילמת, שסובלת מהתקפי זעם ואף לעתים הופכת להיות מסוכנת לאחותה הצעירה ממנה.
מנהל בית הספר לעיוורים ממליץ בחום על אן סאליבן.
משתפת אתכם בפרק מתוך הספר הסיפור המופלא של הלן קלר | לורנה א. היקוק המתאר את המפגש בין שתיהן:
"מתוך סקרנות, שגברה על ההתנגדות שעוררה בה הזרה (אן סאליבן), עלתה הלן בעקבותיה במעלה המדרגות אל החדר שהכינו בשבילה. הזרה פתחה את תיק הנסיעות, מרחיקה ממנו בתקיפות את ידיה הקטנות המלוכלכות של הלן.
היא הוציאה מהתיק בובה והניחה אותה בזרועותיה של הלן. היא התבוננה בחיוך בהלן, שאצבעותיה מיששו בהנאה את הבובה וקירבו אותה ללחי שלה.
אחר כך הובילה העלמה סאליבן את הילדה אל שולחן שעמד בחדר והניחה עליו את יד ימין הקטנה שלה, כשכף היד מופנית כלפי מעלה. היא הניעה לאט את האצבעות שלה עצמה בתוך כף ידה של הלן.
היא חזרה על התנועות מספר פעמים, והלן חיכתה, סקרנית להבין את פשר המשחק החדש הזה. אחר כך העלמה סאליבן הדריכה את אצבעותיה הקטנות של הלן באותן תנועות, כשהיא מאייתת שוב ושוב את המילה
ב-ו-ב-ה. הלן ניסתה כמה פעמים לעשות זאת ללא עזרה, בהתחלה באופן מסורבל, ואחר כך בצורה מושלמת.
לאחר מכן הזרה התחילה לקחת את הבובה מהלן. היא התכוונה להחזיר לה את הבובה אם היא תאיית את המילה פעם נוספת באמצעות אצבעותיה.
אבל הלן לא הבינה. לגביה, לתנועות שאייתו את המילה ב-ו-ב-ה לא הייתה משמעות. מבחינתה, הבובה נלקחה ממנה כמו שהרבה דברים נלקחו ממנה.
היא זינקה על הזרה בזעם מנסה לחטוף את הבובה. אבל לא יכלה להשיג אותה. היא גיששה בפראות, מצאה את הדלת ויצאה בריצה, מטיחה את הדלת מאחוריה.
אן סאליבן לא ניסתה למצוא אותה. במקום זה המשיכה לפרוק את התיק שלה, כשהיא מחייכת, מהורהרת.
"זה היה השיעור הראשון שלנו, הלן הקטנה," היא אמרה לעצמה. "הוא היה מוצלח רק בחלקו. אבל זה לא באשמתך. זה היה מהיר מדי בשבילך. אבל את מסוגלת ללמוד. אני יודעת שאת מסוגלת!"
נדמה לי שהתיאור המופלא הזה מדגים בצורה נהדרת את הקושי העצום ואת הכלא המנטלי והפיזי שבו היתה הלן נתונה מצד אחד ואת היכולת האותנטית וההבנה העמוקה של אן לצורך של הלן במילים, ולמציאת גשר וכלי שיאפשר להלן לצאת לחופשי. זו גדולתה של אן סאליבן. האופטימיות, ההתמדה והאמונה בדרך וביכולת של תלמידתה היא שהביאה את הלן לתהילת עולם. היה לה חזון והיא ראתה אותו.
חיי שתיהן ניטוו זו בחייה של זו במשך קרוב ל50 שנה . ב 1936, נפטרה אן סאליבן ואפרה פוזר בקתדרלה הלאומית של וושינגטון והיתה לאשה הראשונה שזכתה למעמד הרם הזה.
30 שנה לאחר מכן נפטרה הלן קלר ובקשתה היתה לפזר את אפרה בסמוך לזה של אן.
אחד ממשפטי ההשראה הגדולים שאמרה הלן קלר
"יש דבר אחד גרוע יותר מלהיות עיוור: להיות אדם רואה, שאין לו חזון" ונדמה לי שההשראה הגדולה ביותר שלה היתה, אן סאליבן.
בתמונה כאן, צילום נדיר שנחשף ב 2008 בה מצולמת הלן קלר מחזיקה בבובה ובידה של מורתה, אן סאליבן, 1888.
