כשהייתי בת 14 התחלתי לכתוב יומן. זה היה ממקום של מצוקה קשה, עצב ובדידות. היומן הזה הוא ממקום של שיתוף, הרהור והצפה של אירועים קטנים וגדולים בחיי.
נחזור לגיל 14... עד שנה קודם הייתי ילדה-נערה מקובלת, פעילה בתנועת נוער ומוקפת בחברים.
ואז... אז נסעתי עם הוריי ואחיי לשליחות באפריקה. לא, לא דרום אפריקה אלא מערב אפריקה, אפריקה אמיתית, פראית, רחוקה ואחרת... אוי כל כך אחרת.. היה לי הלם תרבותי. אמיתי. כאילו הושיבו אותי על כיסא חשמלי, קשרו אותי ,חיברו אלקטרודות והתחילו המכות חשמל. הריחות, המראות, העוני, העדר כל מכשור מודרני (מדובר לפני 40 שנה כן..) והכי כואב -החברים או העדרם.
למדתי מהר את השפה (צרפתית) כי היה חשוב לי להתאקלם ולרכוש כמה מילים שאוכל לתקשר עם בני גילי הצרפתים בבי"ס, אבל גם התרבות ממנה הם באו היתה רחוקה ממני שנות אור. אלו לא באמת היו חברים שלי.
חזרתי להיות ילדה של בית, תלותית, מופנמת ובעיקר עצובה, מתגעגעת וקשורה בצינור חמצן למכתבים (מי שמע על מיילים??) שהייתי מקבלת מכמה חברות מהבית. ואז מצאתי את הכתיבה, שתמיד היתה בי אבל היא הועצמה. נתתי דרור לכאב ולעולם הפנימי שלי.
בתום אותה שנה קבלתי החלטה. החלטה שבעיני היא המשמעותית הראשונה שקיבלתי בחיי. החלטה שיש להם נגיעה והשפעה על מי שאני היום.
בגיל 15 החלטתי שאני חוזרת לארץ בלי המשפחה, הולכת לגור אצל סבתא.
היום, כשאני אמא לילדים בוגרים אני מסתכלת אחורה ואומרת "איזה ילדה אמיצה ויותר מכך איזה הורים אמיצים ונבונים היו לה".
לאפשר לילד שלך לבחור מתוך הבנה של הכאב והמצוקה שלו. משוללת "במה יגידו?" "מה נורמטיבי ומה לא" ולתת לו ללכת בדרך שלו זו הורות אמיתית בעיני.
תודה אבא ואמא שעזרתם לי להיות מי שאני היום.
