השבוע ראיתי את התכנית המצוינת בערוץ 11 "סליחה על השאלה", בנושא "התמודדות עם מחלות נפש".
וואו.
ושוב- וואו
אם לא צפיתם. חובה!!
השיח הכנה, הישיר והאמיץ של האנשים שחשפו את ההתמודדות היומיומית שלהן, זרק אותי אחורה בזמן.
את החיבור החזק לעולם הנפש מצאתי לפני הרבה מאוד שנים. הייתי בת 18, בת שרות לאומי, מתנדבת במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.
איך הגעתי דווקא לשם? באמת שאלה מעניינית במיוחד לאור העובדה שלפני לא היתה אף בת שירות בתחום בריאות הנפש…..
הבחירה שלי במחלקה הזו, מסתבר, בהחלט לא היתה טריוויאלית. על הפרק היתה גם מחלקת יולדות. ומה עבר בראש של נערה סקרנית שתמיד אהבה לעשות דברים קצת אחרת?! ”זאת יולדת בן וזו בת, ייתכנו קשיים אבל בעיקרון זה בוודאי מקום שמח ואופטימי ,אבל פסיכיאטריה, שם יהיה לי אתגר אמיתי. לראות את החיים מהצד הלא כל-כך וורוד שלהם. זה מה שייתן לי משמעות!!”.
וכך היה, נכנסתי לעולם חדש, מרתק ומאתגר. שם הכרתי מילים כמו: אנורקסיה, מאניה-דיפרסיה, דיכאון קליני, סכיזופרניה ואישיות גבולית. שם גם הכרתי את הליתיום, וואבן, אנטי-דיכאוניים ואחרים. ושם… שם גם הכרתי את בני האדם מאחורי שמות המחלות ושמות התרופות.
שם התחלתי לשאול שאלות, לנפץ את הסטיגמות והסטריאוטיפים שהיו לי בראש ובעיקר לפקפק בהגדרות של “נורמלי”, ו”לא נורמלי”. העולם הזה הפנט אותי, הצטרפתי כשומעת חופשית לשיעורי פסיכיאטריה בבית הספר לסיעוד, והייתי קשובה בכל ישיבות הצוות ללמוד ולהבין יותר את עולם הנפש.
ויום אחד הגיע למחלקה חייל צעיר, לא מדבר, לא מתקשר. אמרו שהוא בדיכאון עמוק. פוסט טראומה.
ככל שחלפו השבועות ניסיתי לתקשר איתו ללא הצלחה. חייכתי אליו, ניסיתי לדובב אותו, אך ללא הצלחה.
ויום אחד גיליתי דרך אחרת.
פינג -פונג שולחן! הוא היה עובר ליד תחנת האחות עם 2 מחבטים וכדור ומציע לי, במבט, לבוא לשחק איתו. וכך תקשרנו ,אני דיברתי תוך כדי (לא יכולה לשתוק מה לעשות…), הוא שתק וחייך מידי פעם. פינג- פונג, פינג-פונג. מבט-חיוך, חיוך- מבט…..
כך וכמעט מידי יום בשעות אחר הצהריים, היה לנו את הריטואל הקבוע שלנו. מידי פעם היה זורק לי מילה או שתיים ולא היתה ממני מאושרת! המחשבות שעברו לי בראש היו: “עשיתי זאת, הנה הוא מתקדם, הנה הוא מחייך, אני יכולה לעזור לו, הוא ייצא מזה”
מספר שבועות לאחר מכן, הוא התאבד בקפיצה מחלון הקומה השביעית של בית החולים כשיצא עם מלווה לקפיטריה .
וזה תפס אותי לחלוטין לא מוכנה. חיבבתי אותו, חשבתי שעם כל הרצון הטוב של כולנו, הוא בוודאי יבריא ויזכר כמה העולם הוא מקום נהדר וטוב, וכייפי ושיש המון סיבות שכדאי בשבילם לחיות. אבל הוא חשב אחרת. זה היה חזק ממנו.
נדמה לי שהרבה זמן אחר כך הייתי עסוקה בשאלה “למה ואיך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים ניסו לעזור לו והוא לא יכל/רצה לעזור לעצמו?!” רק שנים אחר כך נבטה בי ההבנה שאין לנו שליטה על אף אחד. רק על עצמנו. אדם צריך קודם כל לרצות לעזור לעצמו.
והמסר שלי היום, למרות הסיפור העצוב הוא, ראשית צפו בתכנית ותראו אנשים שהתגברו ומתגברים על האתגר העצום הזה וחיים חיים שיש בהם שמחה והומור ומשמעות ודבר נוסף- כשאנחנו פוגשים באנשים עם קושי כזה או אחר יש לנו נטייה טבעית ואנושית לשנות/ להשפיע/ לשכנע/ לייעץ/ לאמן ובעצם כל מה שנוכל לעשות הוא, לעשות כמיטב יכולתנו , לשאול שאלות, אולי לייעץ (אם קבלנו רשות), לפרגן, להכיל ולתת אבל תמיד לזכור כי המילה האחרונה הנוגעת לחייו של האחר, גם אם היא צורבת וכואבת היא לחלוטין, שלו.
וזה מסר חשוב מאוד עבורי, כמאמנת ומלווה אנשים בתהליכי שינוי.
לנוחיותכם הנחתי את זה כאן.
