זה סיפור שהציף אותי בשבוע האחרון כי ראיתי את תמונתה בחברת ילדיה הבוגרים, המוכשרים והמצטיינים וזכרתי אותה ואת הסיפור שלה אי שם בשנות ה-90 בקליפורניה.
היינו אז משפחה צעירה-זוג עם 2 בנות קטנות, רק הגענו לסיליקון וואלי, מחפשים, מגששים אחרי חברה, והכרנו אותם- זוג מקסים עם 2 ילדים קטנים. גילינו רקע משותף והחברות בינינו החלה לפרוח. באחת השבתות הזמנו אותם לארוחת ערב עם הילדים.
קרו שם דברים ביניהם שהעלו לי סימני שאלה. הדרך שבה הוא דיבר אליה בהתנשאות מה, המבט המעריץ שלה כשהוא דיבר. ההשתקות שלו, והשתיקות הארוכות שלה, בחורה משכילה, אינטליגנטית שלידו הפכה לדג.
זוכרת את המחשבות שרצו לי בראש, כשהלכו. שאלתי את בעלי איך בעיניו הקשר ביניהם. המשפט הראשון (וגם האחרון :)) שהוא אמר לי "יש לי הרגשה שהוא לא באמת אוהב אותה". וואו. הוא אמר את מה שלא העזתי לחשוב... יחד עם זאת, חשבתי שאף אחד לא באמת מכיר דינמיקה בין 2 אנשים רק הם עצמם ואם להם זה עובד... מי אנחנו שנשפוט?
לימים, המפגשים מהסוג הזה הלכו והתמעטו, אבל איתה שמרתי על קשר הדוק יותר. הרגשתי בפנים, אינטואיטיבית, שאני רוצה להכיר אותה יותר ואולי אפילו לשמור עליה. לגונן עליה.
יום ראשון אחד, 8 בבוקר, אנחנו עוד ברילקס במיטות, הטלפון מצלצל. על הקו היא, בוכיה .בכי קשה, בכי תמרורים.
"... עזב את הבית", הצליחה לומר. בלי לשאול שאלות, לקחתי אוויר ואמרתי: "תארגני את הילדים ובואי"
תוך חצי שעה היא היתה אצלנו, עיניים אדומות מבכי.
המשפט הראשון שאמרה לי כשנכנסה : "אנחנו כ"כ רחוקים מהבית, מאמא, מהמשפחה שלי, לא ידעתי למי לפנות, את היחידה שמרגישה לי כאן כמו משפחה"
באותו יום ארוך סיפרה לי על מסכת ארוכה של התעללות נפשית, הערות פוגעניות מצידו, השפלות וכאב.
על האהבה שלה אליו עוד מימיהם כסטודנטים, אהבה חסרת גבולות והגיון, אהבה שאף פעם לא באמת החזיר לה. "ניזונתי מפירורים של אהבה",אמרה.
באותו בוקר, סיפרה, הוא הסיע את אימו לשדה התעופה, לאחר ששהתה אצלם בביקור כשבועיים, נכנס הביתה ואמר "זהו, אמא שלי נסעה, הביקור עבר בשלום, עכשיו אני יכול לומר לך 'אני עוזב את הבית', מזמן כבר לא אוהב אותך באמת ויש מישהי אחרת בחייים שלי".
בום.
בזה אחר זה הטיח בה את האמת האכזרית שלו. את האמת שלא העזה להביט לה בעיניים.
לימים היא ארזה את חייה וילדיה וחזרה להתגורר בארץ, קרוב למשפחתה, ביססה קריירה מצליחה, אבל מעולם לא הצליחה לבנות זוגיות חדשה.
לפני כמה שנים נפגשנו, ואחרי החיבוק האמיץ של שתינו ,היא הישירה אליי מבט ואמרה "אני לעולם, לעולם, לא אשכח את הכתף החמה והאוזן הקשבת שלך. במקום שבו חשבתי שנותרתי לבד, גיליתי שיש מי שיושיט לי יד".
כשאנחנו ברילוקשיין, רחוק מהמוכר והאהוב והבטוח, כל חוויה קשה יותר ומועצמת יותר.
היו שם אחת בשביל השניה. פקחו עיניים, אוזניים ובעיקר את הלב שלכן.
היו אתן לבית לחברות שלכן.
