הסיפור הבא הוא ה-סיפור שהשפיע על חיי, שהוריד לי הרבה אסימונים ...
קבצן אחד היה נוהג לשבת בפינה קבועה באחד הרחובות הראשיים של העיר. לצידו היה תמיד, כלבו המיילל. בכל יום היו העוברים והשבים חולפים על פני שניהם, לעיתים זורקים מבט, לעיתים גם מטבע. יום אחד פנה אחד מעוברי האורח הקבועים, אל הקבצן ושאל אותו:
"תגיד, למה הכלב מיילל?"
ענה לו הקבצן: "כי הוא יושב על מסמר"
"אז למה הוא לא קם?! "שאל האיש
ענה לו הקבצן: "כי אולי לא כואב לו מספיק"...
כמה מאתנו חיים את ה "מצוי"- שכולל זוגיות צולעת, קצרים בתקשורת עם הילדים, עם ההורים ואולי עם הקולגות בעבודה ? "מצוי" שמתאר מקום עבודה שהוא פשרה, חוסר תשוקה ורצון לקום בבוקר? "מצוי" שכולל תזונה לקויה ,פעילות גופנית שואפת לאפס וזלזול במכונה החשובה הזו שנקרית הגוף שלנו?! "מצוי" יומיומי עליו מרחפת עננה של עכירות, עצב, אדישות, חוסר שביעות רצון, כעס, מרירות ולעיתים אף ייאוש.....
נכון, לא אצל כולם הכל לא עובד אבל משהו מפריע? חורק? לכל אחד מאתנו יש איזשהו חלק בחיים שהיה רוצה לאחל לעצמו שיהיה אחר...
ואז מתקרב ראש השנה וכולנו מאחלים זה לזה את "הרצוי": בריאות, אהבה, שפע, צמיחה ,שמחה וכמובן אושר....
מה לדעתכם דרוש לנו לגשר בין ה"מצוי" שלנו ל"רצוי" ?!
דרושה ב ח י ר ה . בחירה חדשה. אחרת. אמיצה. בחירה שמקורה ברצון כן ואמיתי לשינוי. בחירה שמקורה בהבנה שכואב לנו מספיק ונרצה לקום ולעשות מעשה... כי בלי זה, בלי שניזום את הקימה מהמסמר של הכאב, הכעס, המחסור, הבדידות, בלי זה, מה המשמעות של הברכות והאיחולים, המחשבות והמשאלות?!
ה מ ע ש ה = ה פ ע ו ל ה הוא זה שיקבע אם בחרתם באמת בחירה שיש בה לקיחת אחריות על חייכם או שהעדפתם להישאר ישובים על המסמר עד שיכאב לכם מספיק....
והאיחולים הכנים שלי אליכם שמחר בערב, עם כניסת החג, כשהבית מריח מניקיון ותבשילים, כשהשולחן ערוך ומוכן לבאים, הביטו בעצמכם במראה, מבט ישיר ואמיתי והיו אמיצים לבחור את הבחירות החדשות שיקדמו אתכם לעבר ה"רצוי" האופטימלי שלכם לשנה הקרובה.
