סיפור (אמיתי) ליום הכיפורים...
נ. היתה מתאמנת שלי לפני כמה שנים. היא באה כי הרגישה ממורמרת, לא מוערכת ובעיקר לא שייכת לסביבת העבודה שלה. היא רצתה לעבוד על "שינוי מקום העבודה". ככל שכשהתחלנו לקלף את השכבות, גילינו שהאתגר האמיתי היה לשקף לה את ההתנהגות שלה והאתגר שלה היה להתבונן באומץ, על יחסיה עם הקולגות שלה במקום העבודה.
ראינו שם בעיקר המון מילים. מילים שהשתמשה בהן בפגישות שלנו לתאר את חבריה לעבודה ובעצם מילים קשות, שיפוטיות, חותכות בהן השתמשה מולם וגם מאחורי גבם. המילים שבאו אולי מתוך כאב ופגיעות, חלחלו בה ,הרעילו את נפשה. שינוי מקום העבודה הוא לעיתים לא הפתרון, הפתרון היה אצלה ביד. יותר נכון בפיה.
הקושי הגדול היה שהיא לא ראתה את זה...
חיפשתי דרך ש"תפיל לה אסימונים" וסיפרתי לה את הסיפור הבא: "שרה אהבה לרכל ולדבר בגנותם של אנשים בכל הזדמנות. זה גרם לה להרגיש חזקה ואפילו שייכת. אבל בכל שנה לפני יום הכיפורים ביקשה סליחה מבורא עולם. שנה אחת, הלכה לרב העיר וביקשה שיורה לה על תשובה וכפרה על דברי הרכילות שהפיצה במהלך חייה.
"אין בעיה" אמר הרב, "קחי כר נוצות גדול, עלי לגג הבית הגבוה ביותר בעיר, וכשתגיעי לנקודה הגבוהה ביותר, חבטי בכר בכל כוחך עד שהכר ייקרע".
מצד אחד נראה עצת הרב מוזרה, אך מצד שני, היתה קלה ליישום, ושרה שמחה על ההזדמנות לסגור עניין בקלות רבה כל כך.
היא לקחה כר נוצות גדול וטיפסה במהירות על גגו של הבית הגבוה ביותר בעיר. בכל כוחה חבטה בכר- פעם, פעמיים, שלוש ויותר. לפתע נפרם הכר והרוח נשאה את הנוצות ופיזרה אותן על פני כל העיר. שרה רצה בחזרה לבית הרב כדי לדווח על הצלחתה.
"אה, יש עוד דבר אחד שעלייך לעשות", אמר הרב,
"לכי אספי את כל הנוצות והביאי אותן אליי.
"איך אפשר?" זעקה שרה בתדהמה, "הרי הן מפוזרות בכל רחבי העיר, אין שום דרך לאסוף אותן"
"באמת?" שאל הרב
"ואיפה לדעתך, מפוזרות כל המילים הרעות שפיזרת כל כך הרבה שנים?!"
למילים שלנו יש כוח עצום.
לרומם ולפאר ולשבח ולחבק ולקרב .
וגם להשפיל ולהנמיך ולהרחיק ולהכאיב.
שאלו את עצמכם מה המילים שאתם משתמשים ביום יום שלכם מול הלקוחות שלכם, הילדים שלכם, ההורים שלכם, בני הזוג שלכם, הקולגות שלכם.
אוסף המילים שתקבלו ישקף את איכות החיים שלכם.
ונ.?
הבינה, עשתה עבודה פנימית ולמדה שלהחליף מילים יכול לשנות חיים.
גמר חתימה טובה,
שנכתב כולנו בספר המילים הטובות.
